פרשת ילדי תימן – האמנם?

בשנות ה 50 של המאה הקודמת פשטה היסטריה בכדור הארץ המערבי בדבר הימצאותן של צלחות מעופפות.

יצורים מעולם אחר הגיעו לכדור הארץ. טייסים, נוסעים בכבישים חשוכים, ספנים בודדים בלב-ים, כולם נשבעו שראו צלחת מעופפת, יצורים עם קרניים, זוהר העולה (או יורד) ממעבה היער או על רכס הגבעות שממול. סרטים, ספרים, כתבות ומאמרים לרוב דיווחו וניתחו את התופעה. אורסון וולס מתח את האומה האמריקאית בתסכית ששודר על נחיתת חוצנים, בעיירה נידחת בניו מכסיקו (רוזוול) התרסקה חללית חייזרים ובכנסת ישראל הועלתה שאילתה האם נחתו צלחות מעופפות בישראל.

לימים הסתבר שהכל הבל ורעות רוח. לא היה ולא נברא. בנוסף לאלה הטוענים שאלוויס לא מת והרבי מלובביץ' חי וקיים נוספו גם כמה אתרים ביזאריים ומועדוני אוהדים אשר ממשיכים לטפח את תיאוריות הקונספירציה ושאר בדיות. מלבד אלה אין איש ממשיך לעסוק בנושא ההזוי הזה.

כך גם פרשת ילדי תימן. הבל, דמיון מפותח, חובבי קונספירציות ורודפי סנסציות. אי ידיעה היא השדה הפורה בו צומחות המניפולציות של בעלי האינטרסים, הפוליטיקאים ושאר מלבי השינאה והפירוד.

שלוש וועדות חקירה, שופטים, אישי ציבור, רופאים, עיתונאים ולאחרונה חבר כנסת ושר לשעבר (צחי הנגבי) לא הצליחו להביא הוכחות חד-משמעיות על חטיפה המונית ומאורגנת של זאטוטים שחורי תלתל וכהי עור על ידי אשכנזים ערירים.

יש לזכור, חטיפה מאורגנת של ילדים מחייבת מערכת מורכבת ושומרת סוד של אחיות, רופאים, מנהלי בתי חולים, עובדים סוציאליים, רשמי משרד הפנים, גננות ושכנים חשדנים.

אין בעולם אפשרות להסתיר חטיפה של מאות ילדים במיוחד בארץ מעוטת אוכלוסין של תחילת שנות ה 50.

בלתי אפשרי לחטוף ילד ולא לאמצו כחוק. ללא אימוץ הילד גדל וחי "שקוף". ללא זהות, ללא קופת חולים, ללא רישום לבית הספר, אינו יכול להוציא רשיון נהיגה וללא אפשרות להתחתן.

גם המספרים מפריכים את הסיפור.

על פי אחת הוועדות, בין 1950 ל 1959 נפתחו במדינת ישראל כ 1600 תיקי אימוץ כלומר כ 150 תיקים בשנה. בתחילת שנות ה 50 המספר הממוצע השנתי היה אף נמוך יותר (כ 130 לשנה).

התימנים היוו כ 5% מהאוכלוסיה כלומר, מבחינה סטטיסטית, אם היו אימוצים של ילדים תימניים המדובר לכל היותר בחמישה עד שישה ילדים בשנה. מתוך הנחה שלא כל אותם חמשת ילדים "נחטפו" הרי מספר "החטופים" רחוק מכל המספרים שמתעופפים באוויר (מאות ילדים).

ואפילו אם יתגלו מקרי חטיפה בודדים, מכאן ועד הטענה למנגנון חושך שזרועותיו חבקו בתי חולים, משרדי פנים, מזכירי קיבוץ אשר חטף ילדים באופן סידרתי על מנת למסרם לאימוץ, רחוקה הדרך.

אימוץ, העברה לבית יתומים או העברה לבית ילדים בקיבוץ הוא מקרה קשה העשוי לעורר ייסורי מצפון אצל המשפחה המוסרת.

במקרים כאלה מתפתחים סיפורים אשר מאפשרים להורים שמסרו לאימוץ לחיות עם הדיסוננס הקשה של מסירת הילד.

בפני אחת הוועדות שמונו לחקור את אמיתות הפרשה הופיע נהג אמבולנס אשר טען שלקח ילדים לבית חולים אבל לא החזיר אותם. האם אנשים בריאים חוזרים מבית החולים באמבולנס? האם בשנות ה 50, תקופה של דלות ציוד ושירותים במשורה, ללא חברות פרטיות כמו נטלי, שחל ואירגונים כמו זק"א, היו מחזירים לביתם  מאושפזים שהבריאו באמבולנס?

לפני כשנה התפרסם סיפור של אדם שגדל בקיבוץ מאז היותו ילד בן חמש. על פי סיפורו הוא טייל עם אחותו ברחובות העיר, לפתע עצר טנדר, הילדים הועמסו על המכונית והובלו לחברת הילדים בקיבוץ. הסיפור ממשיך להתפתח, האיש המבוגר של היום מספר כיצד, כילד בן חמש, השתולל בבית ההורים המאמצים ואף "שברתי את כל החלונות בבית…". ילד בן חמש!

שני זאטוטים מטיילים לבד בעיר? שני ילדים מגיעים לקיבוץ ואין מישהו ששואל מי אלה? שני ילדים זרים מגיעים לחברת הילדים ונטמעים בתוכה ללא שאלות של מי מהמבוגרים שבסביבה?

תנו לי להניח אפשרות אחרת. שנות ה 50, מצוקה כלכלית עד כדי רעב, משפחות מרובות ילדים באוהלים נוטפי גשם ופחונים מחוררים ואב שמעמדו במשפחה התרסק וקרס. והנה עולה אפשרות להעביר את הילדים לקיבוץ. שם יקבלו מזון, ביגוד, חינוך והשכלה. לא מעט משפחות בחרו באופציה הזו.

עם השנים, כאשר הילדים (שגדלו מאז) חוזרים למשפחתם ושואלים שאלות לא נעימות את ההורים והאחים הבוגרים, הכיצד בחרו להעביר את הילדים לסביבה זרה ומתנכרת. התשובה הקלה והמאפשרת סליחה ומחילה היא: חטיפה.

האם תימצא האם שתודה היום, בגיל מתקדם, כי לפני כ- 65 שנה מסרה את ילדה לאימוץ מרצונה? או אולי נכנסה להריון מחוץ לנישואין בגיל 15? האם תמצא האם שתודה שבשנות הרעב והדלות היא עסקה בזנות וילד היה עול על צווארה? מי האח שיודה היום שאב המשפחה לא הפך עולמות כדי למצוא את הבן האובד, המאושפז בבית חולים?

ואיך, אחרי שלוש וועדות ובדיקה מחודשת של חבר כנסת שלא ניתן לחשוד באשכנזיותו, לא נמצאה הוכחה כלשהיא בדבר מנגנון מאורגן ומשומן של גניבת ילדים ומסירתם לאימוץ.

וכמעט שכחנו, את רוצחו של רבין עדיין לא מצאנו וקנדי בכלל נרצח על ידי המחסלים של ה F.B.I.

גדעון רייס

יוני 2015

השארת תגובה

מתויק תחת Venice

ישראל, איראן, חמאס וחיזבאללה – הרתעה קונבנציונאלית ובלתי קונבנציונאלית

בצרוף "הרתעה קונבנציונאלית" מתקיימים שני מונחי יסוד: הרתעה – משמעה מניעת פעולה של היריב מתוך ידיעה כי המחיר שהוא עשוי לשלם יכאיב פי כמה מהרווח העשוי להיות מופק מהמהלך שאותו הוא מתכנן. ההרתעה מיועדת למצב של טרום הפעלת הכוח ולמעשה הצלחתה נמדדת כל זמן שהכוח הפוטנציאלי הטמון בהרתעה אינו מופעל. קונבנציונאלי (להבדיל מלא קונבנציונאלי: כימי, ביולוגי, אטומי), מתייחס לארסנל הנשק של מדינות ו/או ארגונים שאינם משתמשים בחומרים ובטכנולוגיות המשמשים להרג המוני של אוכלוסיות וצבאות. הדילמה האם להתחמש בנשק קונבנציונלי בלבד או להוסיף לארסנל האמצעים את הנשק הבלתי קונבנציונאלי, מכילה בתוכה שיקולים אסטרטגיים, טקטיים, מדיניים, הומאניים, גלובאליים וכדומה. מאז סוף שנות ה- 50 מלווה דילמה זו אף את מקבלי ההחלטות בישראל.

על פי פרסומים זרים, החליטה מדינת ישראל להתחמש בנשק קונבנציונאלי, המשענת האחת ובנשק גרעיני, המשענת השנייה. צמד מרכיבים מרכזיים שעליהם מושתתת תורת הביטחון של ישראל.
החמאס, כארגון טרור בעל כוח צבאי מוגבל ומונע מתוך אידיאולוגיות אסלאמיות קיצוניות (האחים המוסלמים), החל בפעילות טרור בתוך מדינת ישראל ולימים החל תוקף את ישובי עוטף עזה. תחילה בפצצות מרגמה ולאחר מכן ברקטות קסאם וגראד אשר הפכו את החיים של תושבי הישובים מסביב לרצועת עזה לבלתי נסבלים. למרות הקושי למגרו, הטרור אינו נחשב כאיום קיומי. לפיכך, אופציה שאינה קונבנציונאלית אינה באה בחשבון והצעדים אשר נשארו לנקוט הינם: 1. סיכול ממוקד – לוחמה כירורגית אשר תמנע ככל האפשר פגיעה באוכלוסיה שאינה לוחמת. 2. מכה בלתי פרופורציונאלית אשר תציב תג מחיר גבוה מאד לחמאס (ולתאומיו) לכל התגרות נוספת.
ישראל, אשר כוח ההרתעה שלה נשחק באופן ניכר בעקבות מלחמת לבנון השנייה ואירועים קודמים, יצאה למבצע "עופרת יצוקה" כאשר שתי מטרות עיקריות לפניה – האחת, להדביר את ירי הרקטות מכיוון הרצועה והשנייה, להכות קשות בחמאס ומוסדותיו באופן כזה אשר ישקם את כושר ההרתעה של ישראל ויביא את היריב להכרה כי המחיר שהוא עשוי לשלם על התגרויותיו מעתה ואילך יהיה כבד מנשוא.
שונה הדבר בזירה ישראל – איראן. דו השיח ההרתעתי בין איראן לישראל נמשך מאז ראשית שנות ה 90 ושני הצדדים משמיעים איומים ומפגינים יכולות ארוכות טווח. ישראל רכשה מטוסים F-15I ואיראן מפתחת יכולות רקטיות ארוכות טווח. איראן רואה במטוסים שבידי ישראל איום על מתקניה הגרעיניים ופתוח היכולת הטילית של איראן (סג'יל 2, שיהאב 3) נועדה ככל הנראה כאמצעי להרתעת ישראל מפני התקפה על מתקני הגרעין האיראניים. למרות שאין השלכה ישירה לאירועי "עופרת יצוקה" על מאזן ההרתעה הקונבנציונאלי שבין ישראל לאיראן, הרי שהפעילות האגרסיבית יחסית של צה"ל בצאתו למבצע "עופרת יצוקה", היוותה איתות לאיראן ונושא כליה בלבנון – החיזבאללה. קובעי המדיניות בישראל מניחים כי החיזבאללה, אשר ספג מכה קשה ובלתי צפויה במידתיותה במלחמת שלום הגליל השנייה, אמור להתבונן באופן פעילות צה"ל במהלך אירועי "עופרת יצוקה" ויסיק את מסקנותיו אודות הכדאיות לשוב ולנקוט בפעילות טרור בגזרה הצפונית.

"הרתעה בלתי קונבנציונלית" משמעותה – היכולת להשמדה המונית אשר יש והינה חד-צדדית כלומר, לצד א' יש יכולות להשמדה המונית (כימית, ביולוגית, אטומית) והאפשרות האחרת היא הרתעה הדדית, כאשר לשני הצדדים ישנה היכולת לכך. ביריבות בין ישראל לאיראן מתקיימת לפי שעה משוואה שעל פי פרסומים זרים רק לצד אחד (ישראל) יש יכולת גרעינית ואילו הצד השני – איראן, חותר להשגת יכולת גרעינית ואיזון הרתעתי. הבדל נוסף במשוואה זו: ישראל, שמאז שנות ה 60 החלו להתפרסם בעיתונות הזרה דיווחים על יכולתה הגרעינית, שומרת על עמימות בנושא זה ולעומת זאת איראן, מכריזה ומדווחת קבל עם ועדה על חתירתה והתקדמותה בתחום זה.
ישראל, הרואה עצמה כמאוימת תדיר באיום קיומי מצד שכנותיה, משתמשת בעמימות הגרעינית שלה ככלי הרתעתי וזאת על פי הנורמה כי למדינות יש זכות להגן על עצמן מפני איומים חמורים ונשק גרעיני הוא ההרתעה האולטימטיבית כנגד איומים מסוג זה. כמו כן, מוכר אמצעי זה (נשק בלתי קונבנציונלי) כנשק הרתעתי בלבד ולא למטרות שימוש אלא במקרים קיצוניים בלבד.
היכולת הגרעינית של ישראל, מהווה נדבך עיקרי בתפיסת הביטחון של ישראל אשר גובשה עוד בתחילת שנות ה- 50 על ידי בן גוריון תחילה והמשכה ב "פרוייקט דימונה" ע"י ראשי הממשלה שלאחר בן גוריון.
הנשק הבלתי קונבנציונלי ככלי הרתעתי נחשב כאמצעי עיקרי במאזן האימה הבין-גושי שהטיל את צילו בעידן המלחמה הקרה ולמעשה התקיים בו הפרדוקס ששימוש התקפי בנשק זה יגרום גם להשמדתו העצמית של היוזם (MAD – Mutual Assured Destruction). מאזן האימה וההרתעה ההדדית מתבססים על ההנחה כי האוחזים באמצעים אלה הינם גורמים רציונאליים. במערכת האיזונים והבלמים העשויה להתפתח בין ישראל לאיראן יש הטוענים כי אין כלל ביטחון כי המנהיגות באיראן אכן תפעל באורח רציונאלי והמושג "מדינות מטורפות" כפי שניסח זאת פרופ' יחזקאל דרור עשוי להפוך למציאות מבעיתה בזירה הים תיכונית. אכן, איראן "עומדת" במבחן זה בהיותה ממלאה את הקריטריונים שמונה דרור בסיפרו: הצהרות, דבקות ביעדים וערכים, נטייה לסיכון, אמונה עמוקה ביעד וכו'. דרור אף מוסיף כי אין רק הכוונה ל"מדינות" אלא גם קבוצות שאינן מדינות ואף מדגיש: "תנועות דתיות תוקפניות".
לא כל העוסקים בנושא האיראני משוכנעים כי איראן אינה רציונאלית. חגי רם בסיפרו "לקרוא איראן בישראל" מציע התבוננות מאוזנת ומנוטרלת מדמוניזציה של איראן ואף טוען כי בלא מעט מדדים ישראל היא לא יותר רציונאלית מאיראן. הרמטכ"ל גבי אשכנזי אף התבטא באופן חד משמעי בנושא זה באומרו: "איראן מצד אחד קיצונית מאוד, אך מצד שני אי אפשר לומר שהיא מדינה לא-רציונאלית".
בזיקה שבין פיתוח יכולת גרעינית איראנית ומבצע "עופרת יצוקה" אכן טהרן היא היוצאת מרוויחה. ישראל מוצאת עצמה מותקפת ומושמצת בעקבות אירועים אלה (דו"ח גולדסטון, מחאות במוסדות אקדמאיים באירופה וארה"ב) וכך, כמו גם במלחמת לבנון השנייה, איראן מרוויחה זמן יקר המאפשר לה להתל בקהילה הבינלאומית, מסיטה את דעת הקהל העולמית לכיוון ישראל ומאפשרת את הזמן הנחוץ לה לפיתוח יכולת גרעינית.

השארת תגובה

מתויק תחת מזרח תיכון

חמאס – אין מקום לאשליות

בתחילת 1996 הציב החמאס, בסדרה רצחנית של מעשי טרור מבוצעים על ידי מתאבדים, סדר יום חדש מול תהליך השלום אשר החל להתגבש בין ישראל לפלשתינים ואילץ את שני הצדדים לבחון מחדש את התהליך כולו. בסופו של יום עלה בידי תנועה זו להתמקם במרכז הסכסוך ולהשפיע רבות על המהלכים הפוליטיים והצבאיים אשר ננקטו על ידי ישראל והפלשתינים בשנים שבאו לאחר 1996.
עלייתו של ארגון החמאס, הינו חלק מתהליך אזורי וגלובלי המאופיין בעלייתן של התנועות האסלאמיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון וככלי ביטוי עיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים ומהווה ציר מרכזי בתולדות האזור וחלק אינטגראלי מהתחייה הדתית המתרחשת בעולם המוסלמי. ייחודו של הגל האסלאמי במזרח התיכון שמנהלים חלק מפעיליו נגד המדינה החילונית, מתבטא בהיקפו ובעוצמת המאבק אם בשל תורתם ואם בשל נוקשותם של המשטרים, שאינם מאפשרים פעילות אופוזיציונית חוקית. מדובר בהפיכתה של הדת לגורם פוליטי מרכזי הן על ידי אופוזיציה והן על ידי המשטרים עצמם. התופעה של רדיקליזציה של הדת ואידיאולוגיה המושתתת על שיבה ליסודות ההיסטוריים של הדת אינה אופיינית רק לאזור והגדרת האסלאם הרדיקאלי כפונדמנטליסטי מדגיש את נטייתן של התנועות האסלאמיות לחזור לטקסטים המקוריים תוך כדי דחיקת תוספות בלתי רצויות שנוספו במהלך השנים. המושג "אסלאם רדיקאלי" אכן חושף את רצונן של התנועות הללו לבצע מהפכה בסדר הקיים, ולכונן סדר אסלאמי חדש.
לצידו של המונח "אסלאם רדיקלי" ניצב המונח "אסלאם פוליטי" והשימוש במונח זה מציג את רצונן של התנועות האסלאמיות להשתמש בדת כאידיאולוגיה לשם השגת שלטון פוליטי ומדגיש את רצונן של תנועות אלו להשיג את השלטון במדינות בהן הן פועלות כאמצעי להחלת הדת על המדינה. שימוש במושג זה מציג את התנועות האסלאמיות כתנועות פוליטיות המשתמשות במצע אידיאולוגי-דתי על מנת לתפוס את השלטון ולוקחות חלק במשחק הפוליטי הקיים בארצות בהן הן פועלות.
תנועת החמאס נמצאת ופועלת גם היא בתוך המתח שבין החתירה ליסודות הדת לבין הצורך לפעול בתוך מסגרת מדינית כלשהיא המתחייבת מתוך הסביבה והעידן בה היא פועלת.
התבוננות בפרוגרמה האמונית והמדינית של תנועת החמאס יכולה לשמש כמיקרוקוסמוס אשר מתוכו ניתן יהיה להשליך על התהליכים העוברים על העולם הערבי בעת האחרונה, תהליכים אשר באים לידי ביטוי בהקצנה דתית מחד ושאיפה לחבור אל העולם המודרני מאידך. הכרחי אם כן, לחתור להבנת הדיכוטומיה הזו והאופן בו מתמודדת תנועת החמאס מול המתח בין שני הקצוות: האחד הקורא לשיבה אל ערכי הדת הראשוניים והשני מחפש דרכו בתוך המבנה של מדינת הלאום.

בשנת 1929 נוסדה על ידי חסן אל-בנא במצרים תנועת האחים המוסלמים. התנועה צמחה מתוך הצורך לתת מענה למשבר החברתי והכלכלי העמוק אשר שרר במצרים באותה עת. לטענתם של מייסדי התנועה, השליטה הבריטית במצרים החדירה לחברה המצרית את חוליי החברה המערבית והביאה להשחתה מוסרית של החברה המצרית כולה. העולם המערבי האימפריאליסטי שדגל בליברליזם, היה נגוע בשחיתות מוסרית שהשפיעה על החברה המצרית ועל העולם. אף שפעילותה נאסרה בחוק בעקבות עימותים שונים עם הנשיא המצרי גמאל עבדל נאצר, אשר הבין כי פעילות התנועה מאיימת על משטרו וחזון הפאן-ערביות שהוא היה אחד מהוגיה, הצליחה התנועה לשרוד ואף להתפתח. התנועה ביקשה לשוב לעקרונות השריעה בטענה שאין בכוחם של הערכים המערביים להבטיח הרמוניה ואושר עבור המוסלמים. כיוון שרק ההדרכה האלוהית מסוגלת להוביל את האנושות לאושר, על המוסלמים לנטוש את הדמוקרטיה ולחיות על פי השריעה, היא רצון האל. האחים המוסלמים נמנו עם הקבוצות האסלאמיסטיות הראשונות שתמכו בג'יהאד נגד מי שאינם מאמצים את האסלאם. רדיפתם על ידי השלטונות הביאה את התוצאה ההפוכה לה ייחלו השלטונות – הקצנה. רבים ממנהיגיה נכלאו וחלקם אף הוצאו להורג באשמת חתירה כנגד השלטון. דמות משפיעה באידיאולוגיה של התנועה הוא סיד קוטב אשר בתחילת דרכו היה רחוק מרחק רב מן האיסלאם הפונדמנטליסטי ואף העביר חלק מלימודיו בארצות הברית. בשבתו שם נחשף קוּטֻב לתרבות המערב אשר השפיעה על רעיונותיו ועל החלטתו לדחות את הרעיונות המערביים ולחזור לחיק האיסלאם. בהתנגדותו לדמוקרטיה מבטא קוטב את תפיסתו כי בשלטון דמוקרטי הריבון הוא העם והוצאת השלטון מידי אללה והעברת הריבונות לידי העם היא כפירה בעיקר. שלטון העם הוא האלהת האדם ועל כן הדמוקרטיה היא שִרְכּ (חטא הפוליתיאיזם – שיתוף אלים אחרים). עם שובו למצרים הצטרף קוטב ל"אחים המוסלמים" כוכבו דרך בתנועה ולימים נאסר והושלך לכלא, שם עוצבו רעיונותיו למשנה סדורה ושם גם כתב את ספריו החשובים. לפי קוטב הדרך לכונן את שלטונו של אללה עלי אדמות היא ליצור את הכוח הרדיקלי אשר יהיה חיל החלוץ ומשקל נגד לחברה מסביב. האוונגרד שיורכב ממוסלמים אמיתיים ינהל ג'יהאד בלתי נגמר כנגד המודרניות עד אשר ישיג את המטרה הנכספת.

רעיונותיהם של חסן אל-בנא, סיד קוטב ואחרים אודות ההתנגדות ללאומיות ומדינת הלאום המייצגים את ערכי המערב השנוא היא מסורת רבת שנים באיסלאם. ההתנגדות לערכי המערב ולתרבותו היא חובקת את כלל האיסלאם ובסוגיה זו אין הבדל משמעותי בין השיעה לסונה ובין מוסלמים ערבים ללא ערבים. נראה כי ההתנגדות לרעיון הלאומיות נובע בעיקרו מדחיית התרבות המערבית על ערכיו ובהתנגדות זו מציע האיסלאם הסתערות רדיקלית על הסדר העולמי.
תנועת החמאס יונקת את האידיאולוגיה עליה היא מצהירה ועל פיה היא פועלת מאותם יסודות אשר נוצקו על ידי האחים המוסלמים במצרים ואשר מהווים את הבסיס הרעיוני לתנועות רדיקליות נוספות באסלאם במקומות אחרים בעולם.

החמאס: הקמה, ארגון ואידיאולוגיה
ישנה הנחה כי המכה שספג אש"ף בלבנון במהלך מלחמת שלום הגליל החישה את תהליכי התחזקות הזרם האסלאמי-פונדמנטליסטי בשטחים והעתיד להפוך ב 1987 לארגון החמאס. בעיני רבים סימלה תבוסתו הצבאית של אש"ף את כישלונה של הלאומיות החילונית לעמוד מול ישראל, שעה שארגון החיזבאללה בלבנון שאך זה נולד, נתפס כמי שמסוגל לעמוד ולהתמודד שווה בשווה מול האויב הציוני. המסקנה של רבים היתה כי הפתרון האסלאמי ולא הלאומיות היא הדרך שתושיע את הפלסטינים ממצוקתם.
החמאס (חָרַכָּת אֶל-מוּקָאווָמָה אַל-אִסלָאמִייֶה) "תנועת ההתנגדות האסלאמית", היא תנועה אסלאמית פונדמנטליסטית פלסטינית. התנועה הוקמה בעזה בדצמבר 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה כזרוע פוליטית וצבאית של תנועת "האחים המוסלמים", בידי השיח' אחמד אסמאעיל יאסין ואשר שימש כמנהיגה בעזה מאז 1968 ומתוך "המרכז האסלאמי" ("אל-מוג'מע אל-אסלאמי"), גוף שהקים יאסין ב-1973 ועמד בראשו. לארגון הנהגת חוץ והנהגת פנים, מקום מושבה של הנהגת החוץ בדמשק ובראשה עומד ח'אלד משעל שהוא יושב ראש "הלשכה המדינית" של הארגון. הנהגת הפנים מחולקת לשלושה מוקדים: ברצועת עזה, בגדה המערבית ובבתי הכלא בישראל ובראשה עמד (עד הריגתו, 2004) מייסד התנועה ומנהיגה הרוחני אחמד יאסין.
הארגון פועל מאז היווסדו במשולש בעל שלושה קודקודים, אשר איתם הוא מתמודד מבחינה אידיאולוגית ולא אחת מתקיימת סתירה בין הקודקודים השונים במשולש: היותו תנועה דתית הקוראת לחזרה למצוות הדת, היותו תנועה לאומית פלסטינית והיותו תנועה העושה שימוש בדרכי טרור ואלימות. התנועה מציגה סדר יום דתי-רדיקלי למאבק הלאומי הפלסטיני, שוללת את זכות העם היהודי להגדרה עצמית, אינה מכירה בישראל ומשתמשת בטרור להשגת יעדיה. בעולם המערבי מוגדרת תנועת החמאס כארגון טרור לכל דבר והרוח המרכזית הנושבת ממצעה הוא מאבק התנועה נגד ישראל באמצעי טרור. על אף איבתה של התנועה לציונות, לא העניקו האחים המוסלמים עדיפות מיידית למאבק הצבאי כנגד ישראל. כביתר המדינות בהן הם פעלו, ההתמקדות היתה בריפויה של החברה המוסלמית על ידי חינוך והשלטת אורח חיים מוסלמי אדוק ולשיטתם, רק לאחר שישובו המוסלמים למקורות האיסלאם ותקום מדינת איסלאם מאוחדת ניתן יהיה לגבור על מדינת ישראל. לחמאס זרוע פוליטית וזרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם") הפועלות כדי להקים מדינה פלסטינית אסלאמית (תיאוקרטיה) במקום מדינת ישראל וזרוע אזרחית ("דעווה") אשר דואגת לרווחת התושבים כגון הפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון וקיום בתי-ספר. באמצעות פעולות רווחה אלו מצליח הארגון לחצות גבולות מעמדיים וכך להבטיח את ההשפעה על כל הקשת החברתית: בעלי השכלה גבוהה מחד-גיסא וחסרי כל השכלה מאידך-גיסא, סוחרים וחקלאים, אנשי צווארון לבן ופועלים קשי-יום. למעשה, בניגוד לדימוי החד-מימדי שדבק בה, החמאס היא תנועה הקשובה לצרכים ולמאוויים המשתנים של האוכלוסייה אשר בתוכה היא פועלת, מודעת לתמורות הזמן, ערה ליחסי הכוחות ולצד תפיסת עולם דתית-קנאית המלווה באלימות קיצונית מתנהלת התנועה בתוך רקמה חברתית, שיקולי עלות-תועלת ועמידה מתמדת על המשמר מחשש לאובדן השפעה וכוח.

המקורות הרעיוניים לתנועת החמאס
לתנועת החמאס ארבעה דמויות מופת אשר לאורן מתנהלת התנועה: אחמד יאסין (מייסד התנועה), חסן אל-בנא מייסד את תנועת "האחים המוסלמים" במצרים (ממנה צמח החמאס), שיח' עז א-דין אל-קסאם (מקור ההשראה לזרוע הצבאית של התנועה) וד"ר עבדאללה עזאם שעם תפיסת עולמו האסלאמית הרדיקלית (ואשר הג'יהאד הוא במרכזה), מזדהה התנועה. האידיאולוגיה של התנועה מורכבת משילוב של עקרונות דתיים פאן-אסלאמיים עם שאיפות לאומיות פלסטיניות. לפיכך, תנועת החמאס נושאת שני דגלים אשר על פי תפיסתה שלובים זה בזה: הדגל הדתי-האסלאמי ודגל השחרור הלאומי הפלסטיני.
המסמך המכונן של התנועה הוא אמנת החמאס אשר נכתבה ונוסחה כחלק מניסיון תנועת "אל מג'מע" (גלגולה הראשון של תנועת החמאס) לכונן גוף אשר יוביל את המאבק הלאומי הפלסטיני, תוך שהוא קורא תיגר על דומיננטיות הזרם הלאומי בהנהגת אש"ף בימי האינתיפאדה הראשונה (1990-1987).
דרכה של תנועת החמאס בתוך החברה הפלסטינית ושאיפתה להחדיר את האידיאולוגיה של האחים המוסלמים אל תוך חברה מפולגת ומקוטבת כשלעצמה (עוני מול אמידות, השכלה מול בערות, שליחות דתית מול שחיתות שלטונית) חייבה את תנועת החמאס לגבש פרקטיקות אשר יענו על טווח רחב ככל הניתן לרצונות ותפיסות עולם של האוכלוסייה בה פועל הארגון. פרקטיקות אלה אמורות לגשר על פני פערים בלתי נסבלים מבחינת החמאס, בין היעדים הדוגמאטיים חסרי הפשרות שהציבה לעצמה בתחילת דרכה לבין הצורך להסתגל למציאות המורכבת בתוכה היא פועלת. האופן בו מציגה חמאס צידוקים אידיאולוגיים לסטייה מן הדרך הרדיקלית, רצופה אימוץ מושגים דתיים השאולים ממקורות אסלאמיים על מנת להסביר מהלכים הנראים על פניו כשגויים ומנוגדים לרוח האבות המייסדים ומקורותיה של התנועה. אימוץ המונח "צבר" שפירושו אורך רוח, סבלנות וסובלנות, מאפשר הצדקת ההשקעה ארוכת הטווח של התנועה ובבניית החברה מלמטה למעלה. בבוא היום, אכן תגיע שעת הכושר אך עד אז אמור המאמין לנקוט בסבלנות ואורך רוח ובכך להסביר את ההימנעות מפעולות מיידיות. תגובתה הלא חד-משמעית של חמאס מול הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית וכן יחסה האמביוולנטי לבחירות הפלסטיניות, מהלך אשר עומד בסתירה יסודית לעקרונות התנועה ובסיסה האידיאולוגי,  אכן מצביע על עולם הניגודים בו פועלת התנועה והעמימות בה היא נוקטת ולו רק לצרכים טקטיים. חמאס התלבטה בין העמדות המנוגדות הללו וכמוצא לדילמה אליה נקלעה התנועה בחרה שלא לקחת חלק בבחירות הראשונות לרשות הפלסטינית (1996) אולם, התנועה אפשרה לאנשים המזוהים עמה להציג את מועמדותם ואף קראה לתומכיה – אמנם לא באופן רשמי – לממש את זכותם להצביע. דילמה זו היא דוגמא לפיה כיוונה תנועת החמאס לדעת ההמון ולא עמדה כנגד ההתלהבות של הרחוב הפלסטיני לקראת הבחירות. התנועה בחרה שלא להעמיד למבחן את קריאתה להחרים את הבחירות מחשש שאי היענות לקריאתה תביא לאיבוד כוח, השפעה ואמינות. המכשיר החשוב ביותר שאימצה תנועת החמאס לצורך ההשתלטות על ההגמוניה בעזה ובגדה הוא הפטריוטיזם ומתוך הבנה כי בעזרת הרכיבה על גל הלאומנות הערבית ניתן להבקיע דרך אל ליבם של המוני הפלסטינים אשר ערגו להגשמת מאווייהם הלאומיים וראו כי אש"ף על מנהיגיו ומוסדותיו אינו מסוגל לספק את הסחורה.

תנועת החמאס על הדילמות המקננות בתוכה, היא דוגמה אופיינית לתופעת האיסלאם הפוליטי בדורנו ועם זאת היא מקרה ייחודי. נוסף על תחומי פעילות אופייניים לתנועות אסלאמיות, שעניינם מאמץ להשלטת נורמות האיסלאם על החברה, היא נושאת גם דגל של פטריוטיזם ושחרור לאומי. סדר היום של חמאס מקיף אפוא הן את הזירה הפנימית, שם היא משמשת אופוזיציה עיקרית לזרם הלאומי בהנהגת אש"ף והרשות הפלסטינית והן את הזירה החיצונית, שסימן ההיכר שלה הוא ניהול המאבק המזוין נגד ישראל והתנגדות לתהליך השלום עמה. חמאס ממשיכה להצהיר על מחויבותה לג'יהאד נגד ישראל, אך אינה מוציאה מכלל אפשרות שביתת נשק ארעית, היא מסרבת להכיר בחוקיותה של הרשות הפלסטינית ובו בזמן היא חותרת לבסס יחסי דו-קיום עמה, היא שוללת השתתפות במוסדותיה הייצוגיים של הרשות, אך מעודדת את אנשיה להשתלב במנגנוניה הביצועיים. חמאס דוגלת במאבק מזוין לשם כינונה של מדינת לאום פלסטינית בכל שטח פלסטין ובו בזמן היא מקיימת מערכת מוסדות חברתיים ותרבותיים לטובת הקהילה הפלסטינית שהיא נטועה בה. באורח מחשבתה ובהתנהגותה משלבת חמאס גמישות עם קונפורמיות; רדיקליזם אסלאמי עם זהות לאומית ייחודית ואינטרסים קהילתיים; רטוריקה של קנאות דתית עם פרשנות המצדיקה פשרה ופרגמאטיות.

אמנת התנועה מאוגוסט 1988 מבטאת את רעיונותיה המנחים ואת מטרותיה. האמנה מגדירה סדר יום חברתי-אסלאמי מקיף המהווה אלטרנטיבה לאמנה הלאומית הפלסטינית של אש"ף. ואולם, בניגוד לאמנה הלאומית הפלסטינית, אמנת החמאס אינה כוללת סעיף הקובע מנגנון מוסמך ורשמי לשינויה כלומר, אין למי מחבריה הסמכות לשנות את האמנה. האמנה כוללת ביטויים אנטישמיים רבים ובין היתר ניתן לציין את הסתמכות האמנה על עלילות ה"פרוטוקולים של זקני ציון" כמסמך היסטורי עובדתי והשוואת התנועה הציונית לתנועה הנאצית. העימות עם ישראל הוא עימות מוסלמי-דתי (להבדיל מאש"ף הרואה את המאבק כלאומי) ולצורך כך רצופה האמנה בניסוחים אנטישמיים בהם מוצגים היהודים באור שלילי ביותר וכמי שנידונו להשפלה ולחיי דלות משום כפירתם באללה. המסמך עושה דמוניזציה לאויב היהודי המתואר כבעל מאפייני התנהגות נאציים והיהודים מואשמים כאילו עמדו מאחורי רוב המהפכות בעולם ומאחורי מלחמות העולם. השימוש שנעשה באמנת החמאס במושג "נאצי" מהווה דוגמא מובהקת לפן האנטישמי של מנסח האמנה והשימוש במושג טעון זה מתאר איך השימוש במילה זו מבקש לשייך את היהודי ואת היהדות עם הרוע המוחלט והאפל ביותר שידעה האנושות.
יעדה המרכזי הוא הקמת מדינת הלכה אסלאמית על כל שטח פלסטין, מן הים עד הנהר, באמצעות מלחמת קודש (ג'יהאד) נגד ישראל. עבור החמאס, המאבק בישראל אינו עימות בין שתי תנועות לאומיות, אלא חלק מן המאבק הדתי בין היהדות לאסלאם ואמנם השקפה זו מנוסחת היטב באמנת הארגון: "אין מנוס מהחדרת בעיית פלסטין למוחותיהם של הדורות המוסלמים שבעיית פלסטין היא בעיה דתית וכך יש לטפל בה". משום כך, לגישת החמאס, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו יכול להסתיים בדרך של פשרה פוליטית.

השארת תגובה

מתויק תחת מזרח תיכון

דמוקרטיה מערבית VS דמוקרטיה ערבית

אירועי ה-11 בספטמבר 2001 חשפו בפני העולם המערבי בחדות נוראה את האיבה, הזעם והקנאות של חלקים ניכרים מהעולם האסלאמי כלפי המערב בכלל ואמריקה בפרט. עוינות זו מתייחסת לכלל הערכים המייצגים את המערב ובכללם מצויה גם הדמוקרטיה הנחשבת ליציר תרבות המערב ומייצגת את ערכיו: ליברליזם, אינדיבידואליזם, שוויון, האדם כריבון ונשא של זכויות, החיים כערך עליון, שלטון החוק, שוק חופשי, הפרדת הדת מהמדינה ועוד.
הביטוי החריף ביותר למתח שבין תפיסות העולם השונות מתגלה בעיקר בחוגים האסלאמיים הקיצוניים אשר מבטאים את שנאתם למערב על ערכיו בסדרה של מעשי טרור רצחניים אשר אינם יודעים גבולות ומדינות.

עשור שנים לאחר אותו אירוע קולוסאלי בו התנפצו שני מטוסים אל מה שסימל את הקפיטליזם המערבי, עובר נחשול חדש ובלתי מוכר על העולם הערבי. המערב שב ומוצא עצמו נבוך ומבולבל. שימוש בכלים מתפיסת העולם האוקסידנטית בניסיון להבין ולנתח את האירועים דומה לשימוש במעדר לצורך תיקון מכונית.
המערב, אשר רואה את הדמוקרטיה כצורת משטר אוניברסאלית וכדרך חיים המתאימה לכל בני האדם, מצא עצמו בעיצומה של מתקפה על אותם סמלים אשר מייצגים את ערכיו. מופתע ומבוהל, נחשף המערב למציאות שבה מושגים, אידיאולוגיות ותפישות עולם מערביות אשר נראו עד כה מובנות מאליהן ומטרות אשר כל בן אנוש אמור לחתור אליהן ולשאוף להגשמתן, הינן בעלות משמעות מוגבלת ו/או שונה בתרבויות אחרות בעולם. ניסיונות להפיץ רעיונות אלה מעוררים התנגדות והזדהות מחודשת עם ערכיהן הבסיסיים של אותן חברות.
מדינות המערב, מתוך הנחה כי ניתן להילחם בטרור ובאופייה הרצחני של מתקפת האסלאם הקיצוני על המערב (או למצער, להפחיתה במידה ניכרת), על ידי אימוץ הדמוקרטיה המערבית, מנסות שוב ושוב באמצעי שכנוע, פיתויים כלכליים, מניפולציות דיפלומטיות ואף בכוח הזרוע, להשליט את הדמוקרטיה על החברה המוסלמית. מאמצים אלה, אשר לא תמיד זוכים להצלחה, מעוררים לא פעם תסכול ויאוש אצל שני הצדדים. נראה כי הכישלונות נובעים מתוך אי הכרה של האחר, אי קבלה של נורמות מוסריות של הצד השני וניסיון להכפיף את תפיסת העולם של החברה האחת על רעותה.

הטענה כי הערבים מעולם לא התנסו בדמוקרטיה ליברלית הינה מופרכת לחלוטין. מצרים היתה לזירה הראשונה שבה התרחשה היכרותם של הערבים עם הרעיון הדמוקרטי. זו החלה בשנת 1829, כאשר הורה מוחמד עלי, מושל המחוז העוסמאני אשר נחשב כמייסדה של מצרים המודרנית, על הקמתה של 'מועצת העצה' (מג'לס אל־משורה). מוסד זה חידד את הסתירה שבין הישענות על תפיסה מדינית מסורתית ובין הקמת מוסדות פוליטיים שצורתם החיצונית מערבית. בין הקמת מוסדות ייצוגיים לכאורה ובין שמירת המונופול השלטוני בידי השליט. אך אין להיתפס לאשליות בנוגע לדמוקרטיזציה במדינות ערב. המשטרים הערביים, חרף הרפורמות שערכו אחדים מהם, שמרו בידיהם את המונופול על השלטון ובנוסף לכך, לא אובחנו גופים או מנגנונים אשר יהפכו בבוא העת למסה קריטית אשר תביא את הדמוקרטיה לארצותיהם. הדמוקרטיה המערבית על מאפייניה: מתן זכויות פוליטיות, שוויוניות, חופש העיסוק, חופש הביטוי, שוויון למיעוטים ושוויון מגדרי, אינה מתקבלת על ידי רוב המשטרים בארצות ערב, אם מתוך אופורטוניזם לשמו ואם מתוך אמונה דתית כי באסלאם אין מקום לדמוקרטיה מערבית אשר שונה במהותה מהשריעה האסלאמית. דווקא אותם אינטלקטואלים ערבים הנוטים להסכים עם היסודות הליברליים של המחשבה המערבית, טענו כי הניסיון להכפיף את מדינות ערב לערכים המערביים מעידים על אדנות והתנשאות הפוגעים במורשת, בהיסטוריה ובערכים המוסלמים. הבולט ביניהם הוא אדוארד סעיד אשר בסיפרו "אוריינטליזם" האשים את המערב בפטרונליזם והתנשאות על בני המזרח. נראה שאחד החסמים הגבוהים יותר לתהליך אימוץ הדמוקרטיה המערבית הינו התחושה כי באימוץ ערכי המערב, יודה העולם המוסלמי בנחיתותו מול המערב וההכרה בעליונותו של המערב. תחושה זו מאיימת על התודעה הערבית ומחדשת את החשש מאימפריאליזם מערבי.
השונות הרבה בארבעה מערכות בחירות במדינות שונות במזרח התיכון, כאשר כל מדינה יצרה מודל משלה לתפיסת הדמוקרטיה, חושפת את מורכבות הנושא והמרחק הרב בו נמצאת החברה הערבית מהאידיאל הדמוקרטי המערבי. מצרים (עד לפני שנה) ותורכיה אמנם הנהיגו רפורמות מסוימות ביחסים בין האזרח לממשל אך הגוף השליט לא איפשר חופש הצבעה מוחלט אשר עשוי לסכן את מעמדו של השליט. בעיראק נכפתה הדמוקרטיה על המדינה על ידי גורם חיצוני (ארצות הברית) ורק ברשות הפלסטינאית הבחירות היו הקרובות ביותר למאפיינים הנהוגים במערב.
החשיבה כי המפגש בין שתי התרבויות, המערבים והמזרחית דווקא תָּפרֵה ותעשיר הדדית נכזבה אף היא. ההנחה כי ההיכרות בין התרבויות עשויה לשכך את המתיחות ביניהן ולקדם רעיונות וערכים הפכה לכלי ריק. אכן, ניתן להבחין כי ארצות אסלאמיות רבות התנסו במוסדות דמוקרטיים מסוג זה או אחר. במדינה כמו תורכיה הדמוקרטיה (החלקית יש לומר) הונהגה בידי חסידי רפורמות מקומיים אשר ניסו לשעתק את הדמוקרטיה והחילוניות המערבית ואילו בכמה ארצות ערביות היו אלו המעצמות האימפריאליות אשר החדירו אותן. אך מלבד המקרה התורכי, נחלו יוזמות אלו כישלון חרוץ. מפלגות ופרלמנטים בסגנון מערבי הולידו כמעט תמיד רודנויות מושחתות, שנסמכו על מנגנוני דיכוי וחינוך מחדש. המתכונת האירופית היחידה שהצליחה, מבחינת השגת מטרותיה במזרח התיכון, היתה הדיקטטורה החד-מפלגתית. מפלגת הבעת' שענפים שונים שלה שלטו עשרות בשנים בעיראק ובסוריה, הפנימה את המאפיינים הגרועים ביותר של הדגם הפשיסטי והסובייטי. למעשה, לא בנמצא מנהיג ערבי אחד אשר גילה נכונות להעמיד את כשירותו לשלטון במבחן הבחירות החופשיות. התבוננות בממצאים פרי מחקרים שנערכו בשנים האחרונות על ידי ארגונים אשר תפקידם לנטר את הדמוקרטיה בעולם מראים כי במדדים כמו חופש הפרט, חופש כלכלי וחופש העיתונות, רחוק המזרח התיכון מרחק רב מיישומם של רעיונות "מערביים" אלה.
אמנם היו וישנם קולות בזכות ליברליזציה, יתר ייצוגיות במערכות השלטון, עיתונות חופשית, שילוב נשים בחיים הציבוריים ושאלות לגבי צורות המשטר הנוכחיות אך אלה נבלעו בקולם של האסלאמיסטים אשר ראו בנוכחותם של כוחות הקואליציה המערבית ה"כופרים" על אדמה אסלאמית הפרה יסודית של אחד מעיקרי האסלאם. הישענות על נימוקים דתיים אלה גרמה להתחזקותם של אותם גורמים רדיקליים אשר ניצלו זאת למתיחת ביקורת והעלאת שאלות על הלגיטימיות של המשטר שאיפשר זאת. ההתמודדות מול ההתנגדות להגשמת הדמוקרטיה אינה פשוטה כל עיקר, לא רק בשל קיומם של אלמנטים קיצוניים – כמו ארגוני הטרור הפלשתינים, חיזבאללה, המשטרים באיראן ובסוריה – אלא גם בשל קיומם של משטרים מתונים ואשר שניהם כאחד רואים עין בעין בדמוקרטיזציה איום על הישרדותם.
המערב אמנם ניצח במלחמה הקרה, הפעיל את הטכנולוגיות הצבאיות שלו באפגניסטן והכריע פעמיים את צבא עיראק אך אינו יכול ואינו צריך לכפות את ערכיו הייחודיים על תרבויות אחרות בעולם. בעולם שלאחר המלחמה הקרה, ההבחנה החשובה ביותר בין אנשים ועמים אינה אידיאולוגית, פוליטית או כלכלית, אנשים ומדינות מגדירים את עצמם תוך הסתמכות על דת, שפה, היסטוריה וערכים. הם מזדהים עם קבוצות אתניות, קהילות דתיות, לאומים, ובמישור הרחב ביותר, עם תרבויות. הפוליטיקה משמשת אנשים ועמים לא רק כדי לקדם את ענייניהם אלא גם כדי להגדיר את זהותם.
נראה כי שילוב הדמוקרטיה בחברה האסלאמית רחוק עדיין מרחק רב. יש לחפש את שורשי ההתנגדות לא רק בטענה אודות תאוות שלטון, נפוטיזם ואופורטוניזם שלטוני אלא גם בתפיסה הדתית האסלאמית. במחשבה הדתית המונותיאיסטית החרות מעולם לא תפסה מקום מרכזי וזאת בשל עצם הרעיון כי האדם כפוף לאל. קורפוס של ציוויים וחוקים בדת הלכתית כמו האסלאם אמור לכוון את המאמין בכל הלכות חייו. מאות שנים של חיים על פי ההלכה מביאה את החברה והפרט לפרקטיקות אשר הרצון לשרש אותן מצריך אורך רוח, גמישות מחשבתית ומנהיגות.
למרות התמונה העגומה הנשקפת מהממצאים הנוכחיים, דומה שהבחירות ברשות הפלסטינאית, במצרים, בעיראק, בתורכיה ובמדינות ערביות נוספות (בחירות נערכו גם באלג'יריה, מרוקו, טוניס ועוד) אינן בגדר חזיון חולף. במצרים, יש להזכיר, האחים המוסלמים הפכו מתנועה נרדפת לגורם הבכיר בממשל וברשות הפלסטינאית, החמאס נתון ללחצים מבחוץ ומבית שבוודאי יגבילו את אפשרות פעילותו וימנעו ממנו לחסל את היסודות הדמוקרטיים הרופפים – אך קיימים – שברשות. מה עוד שהמשותף לבחירתם של האחים המוסלמים והחמאס הינו תפישתם כמפלגות אופוזיציה נקיות המהוות אלטרנטיבה יחידה לשלטון מסואב ומושחת. נראה כי המעבר לפוליטיקה פרלמנטארית הכרוך בעריכת בחירות דמוקרטיות על פי קנה מידה מערבי הוא חלק מתהליך שעוברות כיום תנועות רבות של הזרם המרכזי באסלאם הפונדמנטליסטי, המבקשות להתנתק מהג'יהאד הגלובלי הרדיקאלי ולהשתלב בעשייה הפוליטית בארצותיהן. אך הניסיון למחוץ את האסלאם הפוליטי ולהאיץ את תהליכי הדמוקרטיזציה בעולם הערבי על פי קני המידה המערביים עשוי לפגוע ביסודות האמונה של האוכלוסייה, להגביר את זעם ההמון ולהחזיר את הארגונים הפונדמנטליסטים אל הטרור. תהליך הדמוקרטיזציה במזרח התיכון עלול להפוך לחרב מתהפכת העשויה לפגוע גם ביד האוחז בה. מחד, יכולה היא לסייע בהתחלתו של תהליך התמתנות, סובלנות ושוויוניות ומאידך יכולה היא להעלות לכס השלטון את אויביה הגדולים ביותר של הדמוקרטיה, אבירי הטרור, האמונה הרדיקלית והיסודות הפונדמנטליסטים אשר לוחשים בתוך מדורת הפוליטיקה המזרח תיכונית.

השארת תגובה

מתויק תחת מזרח תיכון

דם ודמים – המשא ומתן על השילומים

הסכם השילומים נחתם ב 10 לספטמבר 1952 בין ישראל לגרמניה המערבית על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר (Konrad Adenauer) ובמסגרתו התחייבה גרמניה לישראל להעביר סכום של כ- 3 מיליארד מרק כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. בנוסף לכך, התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות (פיצוי חודשי) לניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה וכפיצוי על אובדן רכוש וזכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה. גובה הפיצויים נקבע לפי קריטריונים שאמדו את מידת הנזק שנגרם לניצול השואה.

המשא ומתן, בעצם היותו רווי רגשות עזים ועמוקים לאין שיעור, פיצל את החברה בישראל ואת יהדות העולם בשאלה העקרונית והמוסרית כאחת; האם ראוי לקבל פיצוי כספי עבור שנות האימה והסבל שעברו על יהודי אירופה במהלך השואה, האם ניתן בכלל לכמת את הסבל, האם אין בהסכמה לקבל פיצויים אקט של זיכוי ומחילה והאם ניתן לקנות את ההרג, העינויים וההשפלה בכסף ובסחורות.

מדינת ישראל אשר קמה מספר שנים לאחר שהתבררה התמונה המחרידה של תוצאות השואה, שמה לה למטרה להעלות את שארית הפליטה לישראל ולבנות מחדש את החברה היהודית-ישראלית והפעם על תשתית של מדינה עצמאית וסוברנית. שנותיה הראשונות של המדינה (סוף שנות ה 40 ותחילת שנות ה 50) התאפיינו במשבר כלכלי עמוק, מצוקת אוכלוסיה של מהגרים שזה עתה הגיעו, קיצוב מזון וצורך נואש להתמודד מול איומים ביטחוניים. על רקע מציאות זו החלה לעלות על סדר היום סוגיית הפיצויים מגרמניה כאשר ממשלת גרמניה מגלה סימנים ברורים של הסכמה והכרה באחריותה לתוצאות השואה ולשלם כספים כפיצוי לניצולים ולמשפחותיהם.

עמדת ממשלת ישראל הייתה מלכתחילה מאופיינת בציפייה לקבלת הפיצוי הנדרש והכרת גרמניה באחריות לפשעי הנאצים אך אין מחילה, אין הכרה ואין קשירת יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. גרמניה מאידך ציפתה להכשר ממשפחת העמים, מירוק המצפון ("גרמניה האחרת") תוך ניסיון למזער ככל שניתן את גובה השילומים. ראוי לציין כי בבסיס ההסכם, גרמניה לא התיימרה לפצות על רצח ששת המיליונים (הכיצד ניתן לקבוע מחיר לכך) כי אם להבטיח סיוע כלכלי נרחב לישראל ומתן פיצוי פרטני לניצולים על הסבל שנגרם להם.

 קשת רחבה של גורמים מכל צידי הקשת הפוליטית בישראל היוו דמויות מרכזיות על במת המשא ומתן. מצידה האחד של קשת המתנגדים למשא ומתן התגודדו השמאל הציוני (מפ"ם) והלא ציוני (מק"י) ומפלגת חרות (הימנית). טענותיה של מפ"ם התמקדו בעיקר בהזניית זכר הנספים וחילול זיכרונם של חללי המחתרת היהודית אשר היו לנדבך עיקרי באתוס של השמאל הציוני. עמדתה של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) הייתה כי המשא ומתן הינו הוכחה נוספת להיגררותה של ישראל אחר הגוש האימפריאליסטי-קפיטליסטי אשר לשיטתה הוא המשכו האידיאולוגי של הגוש הנאצי-פשיסטי. גוש הימין ומפלגת "חרות" בראשו ראה בכל שיח וסיג עם הגרמנים, פגיעה חמורה בכבוד הלאומי ואף נטען כי כל מי שנושא ונותן עם "העמלק המודרני" הרי אותן תכונות השטן דבקות גם בו. מבחינתם של אנשי "חרות" המאבק כנגד הפיצויים הוא מאבק לחיים ולמוות ועל כן יש להפר, במידת הצורך, גם את כללי המשטר הדמוקרטי.

בתווך התייצבו המפלגות הדתיות אשר עמדתן הייתה לשון מאזניים בהצבעה על הצעת הממשלה לפתוח במשא ומתן עם הגרמנים. בקרב המפלגות הללו היו חילוקי דעות שנעו בין התנגדות לכל מגע עם הגרמנים ודעות אשר תמכו במגעים. גם במפא"י – מפלגת השלטון, לא הייתה אחדות דעים ובתוכה התרוצצו קבוצות אשר התנגדו לכל קשר עם גרמניה ונתנו ביטוי לעמדתן בכל פורום במפלגה ובחריפות רבה.

מול חזית רחבה ומיליטנטית זו התייצבה קבוצה אשר תמכה במשא ומתן ישיר מול גרמניה בנימוקים של מצב כלכלי קטסטרופלי, הזדמנות אחרונה שלא תשוב עוד לקבל פיצוי על הסבל, הצורך בהישרדות הגובר על כל נימוק ערכי ואף גייסו למערכת הנימוקים את הנימוק כי מי שמתיר לרוצח לרשת את קורבנו מוסיף חטא על פשע ואין לפרש את השילומים כמחילה על פשעי גרמניה.

לגורמים אשר תמכו במשא ומתן היה ברור כי יש לנהל את המאבק על הלגיטימיות של המגעים בזהירות רבה. הזהירות נבעה מתוך שלוש סיבות עיקריות: האחת, הבנה לרגישות הציבור הישראלי-יהודי משבירת הטאבו בכל הנוגע לגרמניה. השנייה, הבנה כי אין רוב מובטח לכניסה לעצם התהליך ושלישית, התחושה כי המאבק אינו רק על השילומים עצמם אלא על עצם הלגיטימיות של השלטון אשר מימין ומשמאל היו ניסיונות לקעקע לגיטימיות זו. מפלגת השלטון – מפא"י וצמרת מנהיגיה, תמכו במשא ומתן מתוך גישה פרגמאטית והבנה כי אין מנוס ממשא ומתן ישיר עם גרמניה. אלה אף הציגו את טיעוני המתנגדים כדמגוגיה ושימוש מניפולטיבי בזכר השואה וקורבנותיה לקידום האינטרסים הפוליטיים של חוגי המתנגדים.

הדמות המרכזית אשר הובילה את המשא ומתן מן הצד הגרמני היה קאנצלר מערב גרמניה אדנאוואר שבהצהרתו ב 27 לספטמבר 1951 בבונדסטאג הגרמני, הכירה גרמניה באחריות העם הגרמני לפשעים שנעשו כלפי העם היהודי וכן התחייבות לתשלום פיצוי חומרי ומוסרי לנפגעים. הצהרה זו ניתנה לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן חשאי עד אשר התברר כי אין מנוס מחשיפת המשא ומתן לציבור למרות כל הקשיים הכרוכים בכך. כמו כן, היו מעורבים במשא ומתן מן הצד הגרמני גורמים פיננסיים אשר חתרו לצמצם את הבסיס הפיננסי לדיונים והבולט ביניהם היה הבנקאי הגרמני הבכיר יוזף אבס (Abs).

 דמות נוספת אשר הייתה מעורבת באופן פעיל במשא ומתן הוא נחום גולדמן אשר היה יושב ראש בפועל של הקונגרס היהודי העולמי ואשר ייצג את יהדות הגולה בתהליך אך היה לו תפקיד מכריע כמתווך בין שתי הממשלות. בתוך התהליך מילא גולדמן שני תפקידים עיקריים האחד, לקשר ולגשר בין הצדדים אשר היו כבולים לדעת הקהל ולמניעים בעלי משקל אמוציונאלי עמוק והאחר, כגורם פעיל ויוזם. כאן מילא גולדמן תפקיד הן בפרטי המשא ומתן והן בהעלאת פתרונות לסוגיות (כספיות בעיקרן). בוויכוחים על גודל הפיצוי אף הצליח גולדמן להגיע לבסיס כספי של מיליארד וחצי דולר ובכך הצליח לפתור את המשבר שפרץ כחודש לפני פתיחת המשא ומתן הגלוי בעקבות התנגדותם של אנשי כספים גרמניים לסכומים שסוכמו עוד קודם לכן עם הקאנצלר.

סוגיית הפיצויים נגעה לכלל הציבור היהודי אשר מפוזר בכל העולם ומכאן עלתה השאלה מי הוא הנציג הלגיטימי אשר מולו ואיתו יתנהל המשא ומתן. בעניין השילומים קבעו בן גוריון ומשה שרת באופן נחרץ כי מדינת ישראל היא הנציגה היחידה של העם היהודי מול ממשלת גרמניה ועמדה זו הובהרה בפני נחום גולדמן אשר ניסה "לנכס" לעצמו מעמד ייחודי במהלך המשא ומתן. הנימוק היה כי מדינת ישראל קלטה את רוב רובם של הפליטים היהודיים ולפיכך בידה המנדט המלא לתבוע מגרמניה פיצויים.

 התופעה הבולטת ביותר בתהליך המשא ומתן הייתה ההתנגדות שעורר התהליך בפוליטיקה הפנימית בישראל. מאמץ כביר הושקע במערכות הפנימיות בישראל באשר להסכמה בתוך המדינה ביחס לוויתורים, פשרות ועמידה על עקרונות ואידיאולוגיות. המאבק הפנימי בישראל סביב סוגיית השילומים סיכן איים על המרקם העדין והשברירי של הממשל בישראל ועיקר המאמץ שהושקע במשא ומתן היה בהתמודדות מול המתנגדים למשא ומתן ופחות במשא ומתן עצמו.

לקראת הדיון המכריע בכנסת ב 7 בינואר 1952, הועמד צה"ל בכוננות והיה חשש כבד למרי אזרחי. העצרת שכונסה לקראת הישיבה משכה כ 15 אלף משתתפים, ציבור עצום באותם ימים וההתפרעויות שפרצו במהלכה ולאחריה היו איום אמיתי על הדמוקרטיה הישראלית ומנחם בגין אף קרא בגלוי למרי אזרחי.

 כאמור, האתגר העיקרי מולו היו צריכים להתמודד אלה שניהלו את המשא ומתן בשם ישראל היה ההתנגדות מבית. הצורך ב"ערפל קרב" נבע בעיקר מהחשש שהתארגנות מתנגדי המשא ומתן תסכן את הסדר הציבורי ויציבות המשטר. שני גורמים הזינו חשש זה האחד, הנחתו של בן גוריון כי ההתנגדות לשילומים מהווה עלה תאנה למטרה העיקרית – ערעור על הלגיטימציה של השלטון והאירוע השני היה שביתת הימאים אשר לובתה על ידי מפלגות השמאל אשר התנגדו לשילומים מהסיבות שפורטו לעיל. לפיכך, החליט בן גוריון לדחות עד כמה שניתן דיון פתוח וציבורי בסוגיית השילומים. במסיבת עיתונאים שנערכה באותה עת, נשאל משה שרת האם ממשלת ישראל נכנסת למשא ומתן ישיר מול גרמניה ענה שרת בהתחמקות כי החלטת הממשלה היא "לעשות כל הדרוש כדי להשיג שילומים".

 בתחילת המשא ומתן עם הגרמנים היה ניסיון מצד ישראל לקיים משא ומתן עקיף וזאת מתוך שאיפה שלא ליצור מגע ישיר עם "הטומאה". בסופו של דבר, הבין משה שרת כי אין אפשרות לייצר משא ומתן עקיף, אין גורם שלישי שמוכן לקחת על עצמו את תפקיד "המוציא ומביא" ואין מנוס מקיום מגעים ישירים עם הגרמנים ובנימוק של "…איזו זכות מוסרית יש למדינת ישראל לשלוח אחרים לעשות זאת, כאילו לאחרים מותר [מה ש]לה אסור", נחשף המשא ומתן לעין הציבורית.

 באפריל 1951 נפגשו דוד הורוביץ, מנהל משרד האוצר, ומוריס פישר משגרירות ישראל בצרפת עם קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר. הפגישה הייתה לא-רשמית וחשאית. בפגישה הביע הקנצלר נכונות לפצות את העם היהודי ולצאת בהכרזה שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי. הצהרה זו הייתה אמורה להכשיר את דעת הקהל לקראת פתיחת המגעים הרשמיים והגלויים עם גרמניה המערבית.

 למיקום השיחות הייתה חשיבות לפחות ברמה הערכית. מתוך רצון להפגין את אי המחילה לגרמניה אפילו אם מתקיים עמה משא ומתן ורתיעה מהימצאות משלחת ישראלית רשמית על אדמת גרמניה, נבחרה העיירה ואסנאר (Wassenaar) ליד האג בהולנד כמקום בו יערך המשא ומתן. בנוסף, מן ההיבט המוסרי, אין זה יאה ואף משפיל, לצפות שהקורבן יכתת רגליו למעונו של הנבל על מנת לדון איתו בפיצויים המגיעים לו.

שלוש משלחות השתתפו במשא ומתן: ישראל בראשות משה שרת, ועידת התביעות (Claim Conference) בראשות נחום גולדמן שייצג את האיגודים היהודיים העולמיים וגרמניה בראשות הקאנצלר אדנאואר.

 המנהיגות באותם ימים אשר ראתה את קבלת הפיצויים מגרמניה כקרש הצלה לכלכלה הישראלית המקרטעת, הבינה כי מבחינת הזמן המתאים לכניסה למשא ומתן זה הזמן הנכון והזדמנות שנייה לא תהיה באותם התנאים. ראשית, הצורך הדחוף בכספים למימון העלייה ובניית הכוח הצבאי של ישראל. שנית, בהקשר המלחמה הקרה ומלחמת קוריאה, נראה היה כי מעצמות המערב מעוניינות לצרף את גרמניה המערבית אליהן ולמחול לה על עוונותיה. רהביליטציה כזו עשויה לצמצם את אמצעי הלחץ שניתן בשעה זו להפעיל על ממשלת גרמניה במשא ומתן על גובה הפיצויים. גורם נוסף שהובא בפני חברי הממשלה הוא הדרישה של מעצמות הכיבוש בגרמניה לכלול בתקציב הגרמני סכומים ניכרים להשתתפות בהגנת המערב ואשר עשויים לגרוע מיכולתה של גרמניה לשלם את השילומים להם היא אמורה להתחייב. שיקול נוסף היה בהבחנה כי גרמניה, בשאיפתה לקבל רהביליטציה מהעולם ובאווירה של דה-נאציפקאציה בממשל הגרמני, מוכנה כעת לשלם סכום ניכר לקורבנות היהודיים ולא היה כל ביטחון שנכונות זו תשמר בעתיד. בנוסף, מצבה הכלכלי המשתפר והולך של גרמניה איפשר תביעת פיצויים בסדר גודל הרבה יותר גבוה מהצעתו הראשונה של הקאנצלר (50 מיליון מרקים).

 במהלך המשא ומתן אירע משבר חמור אשר גרם להפסקת השיחות אשר חודשו רק לאחר התערבותו של נחום גולדמן. במקביל למשא ומתן מול ישראל ניהלה גרמניה בלונדון משא ומתן אודות הסדרת חובותיה לבעלות הברית. גרמניה דרשה מישראל להמתין לתוצאות השיחות בלונדון בטרם תוכל להתחייב לגובה השילומים. עמדה זו לא התקבלה על ידי המשלחת הישראלית, השיחות נקלעו למשבר, הדיונים הופסקו וחודשו רק שלושה חודשים לאחר מכן.

 במהלך הוויכוח הסוער אודות ההליכה למשא ומתן, עלתה סוגיה קריטית לניהולו של כל משא ומתן. בן גוריון אשר התפלמס עם המתנגדים למשא ומתן מתייחס לספקות אודות אדנאואר:"אינני לוקח על עצמי להתחייב בשביל אדנאואר. יכול להיות שהוא ירמה. שאני אהיה ערב ליושרו של אדנאואר?" לימים הצליח אדנאואר להניח את דעתם של הישראלים שחשדו בכנותו והאמון שרקם סביבו עזר לא מעט בהבאת המשא ומתן לידי סיום חיובי על דעת כל הצדדים.

 ארצות הברית והנציב העליון בגרמניה ג'ון מקלוי, מלאו תפקיד פעיל ברקע השיחות. האינטרס האמריקני נע במתח שבין הרצון להבטיח שילומים הוגנים לישראל וליהודים לבין הצורך להבטיח שהכספים שישולמו לא יעיקו על כלכלת גרמניה המשתקמת לאחר המלחמה ויאיימו על משטרו של אדנאואר. מקלוי נחשב, בצידם של בן-גוריון, משה שרת ואדנאואר כאחד מאדריכלי הסכם השילומים.

 המשא ומתן על השילומים, ייחודו בכך שההכנות והויכוחים טרם המשא ומתן הקונקרטי היו בעלי חשיבות מכרעת לתוצאות המשא ומתן. למעשה, התהליכים שקדמו להתכנסות הסופית של הצדדים בוַוסֶנְאָר היוו את המשא ומתן עצמו ושם היו טמונים המוקשים האמיתיים בדרך להגעה להסכמה בין הצדדים. טראומה איומה, סערת רגשות בלתי ניתנות לכיבוש ויריבות פוליטית, כל אלה יצרו מערכת של משא ומתן ייחודי ונפיץ אשר איים על ישראל באובדן שליטה והידרדרות לאנארכיה. מנהיגות ייצרית, שימוש במניפולציות רגשיות ודמגוגיה ניצבו אל מול הגיון קר, רציונאליות ופרגמאטיות ומצאו את ישראל, מדינה קטנה, צעירה וחלשה, בשעה גורלית אשר השפיעה רבות על השנים שלאחר מכן.

ישראל השתמשה בחולשתה ובנשק המוסרי שעמד לצידה בדרישתה לפיצוי הולם. גרמניה, שטופת רגשי אשם ודחף לחזור ולקבל לגיטימציה מהעולם לאחר מה שעוללה, ראתה עצמה מחויבת מבחינה עקרונית לתשלום הפיצויים וכך נשארה רק סוגיית גובה הפיצויים. הסכמה חובקת עולם שעל גרמניה מוטלת האחריות והחובה לפצות ולו במעט את קורבנות השואה, כל אלה חברו יחדיו למשא ומתן שהסתיים בסופו של דבר בהסכמת הצדדים ואיפשר לישראל להיחלץ ממצוקות כלכליות, ביטחוניות וחברתיות ולצעוד לקראת עתיד של תקווה, פיתוח והגשמת החלום הציוני בארץ ישראל.

 תוצאות המשא ומתן הן דוגמא ל WIN-WIN קלאסי. שני הצדדים יצאו נשכרים. ישראל זכתה לתמיכה כספית דרמטית וחיונית להישרדותה וללא ויתור על עמדתה לגבי אחריותה של גרמניה לפשעי השואה וגרמניה מצידה זכתה להיכלל שוב במשפחת העמים.

במהלך המשא ומתן הטעון, נעשה שימוש מושכל בצבר של איכויות וכלים. העמימות לה נזקקה ההנהגה בשלבים מוקדמים של המשא ומתן על מנת לנטרל התנגדויות צפויות. בשלות ברמה סבירה המאפשרת לגשת לשולחן המשא ומתן למרות הרתיעה המוסרית והערכית. מנהיגות בעלת חזון אשר השכילה להתגבר על אמוציות ודעת קהל עוינת, ראתה את התוצר הסופי כמטרה אליה יש לחתור. ולבסוף, ניהול הציבור, התמודדות מול התנגדויות, אי רתיעה מאלימות הרחוב והעברת המסר העיקרי כי המשא ומתן מתנהל סביב הפיצויים (אשר מוצדק  לדרשם ולקבלם) אך אין מחילה ואין סליחה על הפשעים שנעשו.

השארת תגובה

מתויק תחת דין וחשבון

מדוע הגלגל לא ייסוב לעד?

על פונזי, מיידוף ומפעל הדליים שלי

משבר כלכלי עובר על העולם, מה שהיה מובן וברור אתמול הפך לסימן שאלה נוקב היום. ספרי כלכלה נזרקים לפח האשפה של ההיסטוריה ובבתי הספר למנהל עסקים מעדכנים את המודלים והתיאוריות. אריאל רובינשטיין בספרו "אגדות הכלכלה" שואל מה נפגם במודלים הכלכליים והיידי ואלווין טופלר מציעים בספרם החדש "עושר מהפכני" כלכלה ללא כסף.

באיבחת חרב, נס ליחה של אדיאולוגיית הצריכה אשר שמה לה למטרה לשכנענו כי אם נצרוך יותר חיינו יהיו טובים יותר. כך נסדקים גם הכלים המשמשים אותה אידיאולוגיה: ערוצי פירסום (רדיו, עיתונות, טלוויזיה, שלטי חוצות, אינטרנט), אייקונים לחיקוי (דוגמניות, כוכבי קולנוע, סלבריטאים) חינוך לצריכה ללא גבול ובוז לאלה שלא הצטרפו למירוץ. עשיר הוא טוב, עני הוא רע. כך יצרנו דת חדשה; "דת הצריכה" על כל מה שמאפיין דת: מקומות פולחן (קניונים, חנויות, בוטיקים, ירידים), משמשים בקודש (מעצבי על, מוכרנים, דיילות, מעצבי מוצר, פירסומאים, דוגמניות), טקסטים (שילוט חוצות, עלוני פרסום, סיסמאות, דיוור ישיר), טקסים (מבצעי מכירות, תצוגות אופנה, תערוכות) הטפה (מסעות פירסום, מבצעי פירסום, מערכות שיווק) ושליטה (באמצעות הפחד: לא רכשת – אינך שייך).

שלושה בסיסים עליהם מושתתת הדת מתקיימים כאן: ליכוד חברתי: כמו הדת אשר לסמלים יש תפקיד מלכד, כאן מקיימים המותגים את אותה התכלית: אני ואתה, מתל אביב ועד שנחאי, מברזיל ועד יפן, נלבש אותם הבגדים ונשתמש באותם הסמלים. פיקוח חברתי: לא קנית – אינך שייך לנו, אתה מנודה, מוקע, אתה מחוץ לשבט, אימת הניכור וההדרה. הקניית משמעות: המשמעות שאנו מעניקים למותג, לדגם הכי מעודכן, למקום הרכישה ומה כל זה עושה לנו (עונג, הכרת ערך, בטחון עצמי, הגשמה עצמית (ע"ע סולם הצרכים של מסלאו). מה היא האיקונוגרפיה של הקניונים? האין הם מזכירים היכלות ברומי? מה פשר רצפות השייש? העמודים בסגנון הפנתיאון? מדוע כוכב נקרא "אליל"? מה מקומם של צמד הסמלים הלקוחים מבריאת העולם – אור ומים – אותם נמצא כמעט בכל קניון. בכניסה לקניון מצטופף קהל העולים לרגל, ציבור מאמינים הבא לעבוד את אליליו ולקיים את מצוות הדת: קנה! קני! הניעו את הגלגל, הארנק חייב להיפתח, הקופה חייבת להמשיך ולצלצל. כאשרהגברת מתעניינת בתיק של גוצ'י או שמלה של פראדה ומתייעצת עם הכוהנת (סליחה, המוכרת) "מתאים/לא מתאים" מה זה אם לא פולחן דתי. למה הכוונה "מתאים"? והתשובה היא: אכן מתאים. מתאים לנורמות ולפרקטיקות שדת זו יצרה ואנו שייכים לקהל מאמיניה. יש לקבל את אישורה של הכוהנת המבינה בסודות הדת שאכן הרכישה נכונה ומתאימה לציפיות מאיתנו. כמה להג ופטפטת נכתבו על איך ומה לבשה הגברת החדשה של אמריקה (מישל אובמה ביום ההשבעה)? ומה צבע שמלתה של קאנצלרית גרמניה. מה כל זה אם לא מערכת משומנת היטב שכל מטרתה להמשיך ולקיים את המומנטום של הצריכה. אם משהו יעצר – יקרוס הכל.

מה הסיבה שאנשים יקנו חולצה עם סמל של קרוקודיל פעור לסתות (lacoste) וישלמו עליה פי 10 רק בגלל התווית. מה הסיבה שאנשים יקנו עט במחיר 500 דולר (montblanc) במקום מכשיר דומה שיעשה אותה העבודה תמורת דולר אחד? והתשובה: אני לובש את החולצה הנכונה, אני משתמש בעט הנכון, אני סועד במסעדה הנכונה משמע אני מבין בטרנדים החברתיים, אני שייך למעמד הנכון. כלומר, אני משתמש בסמל (וכל סמל טעון משמעות) על מנת להוכיח לסביבה מי אני ומה אני כי גם הסביבה משחקת את אותו המשחק. אנו מוקירים אותך כי אתה משתמש בבושם כזה וכזה, אנו מעריכים אותך כי אתה נוסע במכונית כזו או כזו.

תפיסת הזולת מתאפיינת במה הוא לובש, היכן הוא אוכל, היכן היא קונה ובמה הוא נוהג. אם כך רואים אותי משפחתי/שכני/חברי אז אני מאושר. קיומם של אותם הטקסים והשימוש באותם הסמלים קובעים למעשה את השייכות שלנו, את תחושת הקולקטיב שלנו, את ההתייחסות שלנו לזולת והתייחסות הזולת אלינו.

הרברט מרקוזה טוען כי הצרכנות היא מימד תרבותי שדרכו מוגדרת זהותנו, גופמן יאמר כי שימוש בחפצים הוא חלק מה"מופע" החברתי שלנו ומטרתו היא ליצור דימוי חיובי ומכובד על המשתמש והגדיל עשות מכולם הוא בורדייהאשרחקר ופירש את מכלול ההתנהגויות וההרגלים (כולל הרגלי צריכה ושימוש בחפצים) על פיהם אדם מתנהג (ע"ע הביטוס).

המשבר הכלכלי המתרגש עלינו וההשתעבדות ל"דת הצריכה" – הא בהא תליא. על מנת לתאר זאת נתחיל מבעיה הנקראת "עודף כושר ייצור":

אני גר בכפר בן כמה מאות תושבים. הכפר די עני ורק למעטים יש את היכולת לקנות דלי לשטיפת הבית. אני יצרן הדליים של הכפר המייצר כל חודש 10 דליים בהתאם למי שהזמין אצלי דלי ומוכר אותו למי שיכול כמובן לשלם. המצב כעת שכושר הייצור הוא קבוע ומותאם לכושר הקניה של הסביבה שבתוכה אני פועל. יום אחד המצאתי מכונה אשר מסוגלת ליצר 50 דליים בחודש וכעת אני רוצה למכור את מה שאני מייצר.

ראשית, אני מוריד את המחיר כי הלקוחות הפוטנציאליים שבסביבתי אינם מסוגלים לקנות במחיר הגבוה של פעם – בסדר, מצאתי עוד 20 קונים. אך מה לעשות, המכונה ממשיכה לייצר ואני חייב למצוא לקוחות אז אני מציע לאנשי הכפר שאני סומך עליהם (לא על כולם) שמסוגלים להחזיר את החוב לקנות את הדלי עכשיו וישלמו לי בתשלומים במשך כך וכך חודשים. בסדר מצאתי עוד 30 קונים אך מה לעשות, המכונה ממשיכה לייצר ואני חייב למכור. כאן אני פונה כבר לאותה אוכלוסיה שיכולת ההחזר שלה נמוך יותר, לוקח סיכון ומוכר להם דליים (סאבפריים – מזכיר משהו?).

אני אבל איש עסקים יצירתי וחרוץ, יש לי כעת מכונה שמייצרת דליים, והרבה לקוחות שחייבים לי כסף ואני זקוק למזומנים על מנת לקיים את המפעל (שכר, חומרי גלם, הוצאות תפעול …) ואז עולה לי רעיון, אני אמכור את החובות של אותם אנשים למישהו בכלל בעיר אחרת ואף ארוויח על כך כי אותו האיש בעיר אחרת (בנקאי) יש לו הרבה כסף שהופקד אצלו על ידי תושבי עירו על מנת שירוויח בשבילם משהו והוא (הבנקאי) חייב לעשות משהו עם הכסף אחרת אלה שהפקידו אצלו את כספם יבקשו אותו בחזרה. אז אני מוכר את החובות של לקוחותי לאותו האיש (הבנקאי) ואפילו במחיר גבוה יותר. למזלי, אותו הבנקאי הוא רודף בצע, הרפתקן ואדם לא אחראי. הוא אינו בודק את טיב ההלוואות ואת כושר ההחזר של הלווים. מזכיר משהו? זוכרים את Lehman Brothers?

ההמשך הידוע שאותם אלה שקנו דליים לא יכלו להחזיר את החוב (מה שידענו קודם) וכך אנשי העיר הרחוקה איבדו את כספם שהושקע אצל אותו האיש (הבנקאי) שקנה את החובות של יצרן הדליים. מוכר? (אג"ח מגובים במשכנתאות שמכרו בנקים אמריקאיים למדינות כמו איסלנד, הונגריה, קזחסטן, תורכיה).

נחזור לאותו הכפר, עכשיו לכולם יש דליים אבל לי יש עודף כושר ייצור, אז מה עושים?  אני איש יצירתי וחרוץ ומוצא שאם אגדיל את נפח הדלי בעוד 100 סמ"ק ואשכנע את תושבי הכפר כי רק בדלי גדול יותר הם יצליחו לנקות את ביתם טוב יותר אזי אוכל למכור לאותם האנשים עוד דליים (מזכיר משהו? טלוויזיה "14, "24, "60… מצלמה 2 מגה-פיקסל, 3 מגה-פיקסל, 10 מגה-פיקסל…).

טוב, הגעתי למיצוי כל היכולות שלי, השוק רווי, המצאתי עוד דלי מנגן, דלי מרקד, ודלי על גלגלים. הוספתי סמל מוזהב של דלי עם כנפיים מיתגתי, מיצבתי, פירסמתי וכל פעם אני מצליח מחדש לשכנע את תושבי הכפר כי חייהם אינם חיים ללא ההמצאה החדשה. עומדים לרשותי כל אותם כלים שמניתי קודם לכן: מעצבים, פרסומאים, אנשי שווק, מוכרנים. אנשי הכפר משתכנעים, קונים, גאים בקניה בפני חבריהם, גם החברים רוצים דלי מנגן, רוקד, מתגלגל… מי שאין לו את הדלי המעופף חש מנודה ולא שייך. יום אחד הכל נגמר! אין יותר כסף לקנות, אין יותר מוצר חדש, אנשים מתחילים להבין את התרמית בה הם חיו עד כה ואני נשאר עם מכונה שמייצרת דליים, חומרי גלם, פועלים שצריך לשלם להם וחובות שצברתי מתוך אמונה שהעסק יתגלגל לעולמי עד – תמיד יקנו ותמיד יצרכו. פשיטת רגל!!!

עכשיו ניגש לנושא המניות והבורסה. כידוע, יש לי מפעל מצליח המייצר דליים. שכני, שקיבל ירושה מדוד רחוק, אינו יודע מה לעשות עם כספו ומציע לי למכור לו חלק מהמפעל לייצור דליים שלי. איך נעשה את החשבון כמה שווה המפעל? מצאנו נוסחה לא רעה וגם פשוטה: נעריך על סמך ביצועי העבר כמה מרוויח המפעל בשנה, נכפיל בחמש (רווח של 5 שנים) והתוצאה זו ערך המפעל. לחצנו ידיים, קיבלתי את הכסף (10.000$) וכעת יש לי עוד שותף (בעל מניות) שמחזיק 50% מהמפעל. אבל אותו שותף לא קנה את חלקו במפעל על מנת לעמול וליהנות מרווחי מפעל הדליים הצנוע שלנו, הוא רוצה למכור את חלקו למישהו אחר ולהרוויח אך ורק מהקניה והמכירה של המניות. רווח מהייצור כלל לא מעניין אותו. פנה שותפי החדש לאותו הבנקאי מהעיר הרחוקה ששוב, הופקדו אצלו כספים של אנשים שביקשו להרוויח משהו מאותם כספים והציע לו את מניותיו אבל עם רווח מסויים ואכן העיסקה נסגרה על 12.000$ (המניות נקנו קודם ב 10.000$). הבנקאי גם הוא אין לו כוונות להסתפק ברווחי המפעל וכעת הוא מחפש מישהו שיקנה את המניות שבידו ואכן הוא מצא ומכר את המניות ב 15.000$. וכך נמשך ונמשך התהליך קונים ומוכרים, מוכרים וקונים. קונים בחסר, מחלקים אופציות, מנפיקים איגרות חוב, מקימים קרנות גידור ומוכרים קרנות נאמנות. בדרך משלמים למנהלי הקרנות, לברוקרים, ליועצי השקעות ולשאר עונבי עניבות ולובשי חליפות. מקימים משרדים מפוארים במגדלי זכוכית (מגדלי בבל?), נוסעים במכוניות פאר ומגיעים לישיבות במטוסי מנהלים. כך, צמח ערך המניות פי שניים, פי שלושה ופי עשרה (מניית GM נסחרה בשנות ה-40 ב 10 דולר ובשיאה נסחרה המניה ב 94 דולר).

כשהיינו ילדים שלחנו (וקיבלנו) "מכתבי שרשרת", העקרון דומה; העסק יעבוד כל זמן שמשתתפים חדשים יצטרפו למעגל. ברגע שלא יהיו מצטרפים חדשים, הכל יקרוס פנימה. משחקי פירמידה ושיווק רוחבי בנויים גם כן על אותו העיקרון, כל זמן שיהיה מישהו נוסף שיצטרף למעגל, תתרחש דינמיקה והמשכיות אך בל נשכח, אנו חיים במערכת סגורה ולכל דבר יש גבולות. האחרונים שקנו את המניות של אותו מפעל דליים אלמוני בכפר מרוחק כבר אינם מצליחים למצוא שוב מישהו שיקנה מהם את המניות, הם לחוצים כי מה יעשו עם המניות. הם הרי קנו את המניות במחיר של 20 שנות רווח (מה שאנו מכנים: "מכפיל הרווח") ולמי יש סבלנות לחכות ולכן, מוכרים בזול. אלה שקנו בזול רוצים גם למכור אך כאמור, תמו הקונים. הנסיונות למכור נכסים ולכסות את החובות רק מאיצים את הירידה במחירי הנכסים ובכך יורד עוד השווי – מעגל קסמים שאנרגיית הסחרור האצורה כאן לא תדעך עד שלא תגיע למלוא מיצויה.

אם כן, מה קרה? התפתחה כלכלה של בועה, כלכלת אשראי, כלכלה של מכשירים פיננסיים. ערך החברות לא נקבע על פי כושר הייצור והמכירה אלא על פי היכולת לגלגל, להמיר ולספסר במניות, באיגרות החוב ובשאר המכשירים הפיננסיים שהמציאו המוחות הקודחים של וול סטריט ומרכזי פיננסים בעולם. בשמונים שנה שחלפו מאז משבר המניות באמריקה של שנות העשרים התרחשה אותה הונאה כלל עולמית: מצג שווא של הלוואות הניתנות למיחזור אין קץ, הנפקה חוזרת של מניות, תשקיפי חברות מפוברקים, תחושת שפע, צריכה מטורפת, יכולת קניה בלתי נדלית ואמונה כי הגלגל יסוב לעד. על הגל השוצף הזה רכבו נוכלים כמו פונזי, מיידוף ודומיהם אשר השתמשו באותם הכלים בדיוק.

השאלה שאנו צריכים לשאול כעת היא האם המציאות הכלכלית של היום היא אכן משבר ויש לצפות לימים בו יצא העולם מהמשבר והגרפים יחזרו לאותם ערכים של טרום המשבר או, לחילופין, המציאות של אתמול היתה מפוברקת, בלתי מבוססת והמספרים של היום הם הם המספרים האמיתיים.

מדהים לקרוא את אשר כתב משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק שלא היה כלכלן, בנקאי, ברוקר או יועץ השקעות, להלן חלק מדבריו:

"הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן".

הנבואה כידוע ניתנה לשוטים, אך בינתיים קרל מרכס וג'ון מיינרד קיינס מתבוננים מעל ומחייכים.

השארת תגובה

מתויק תחת דין וחשבון

הדבר היחיד היציב במזרח התיכון – מחירי המכוניות בישראל

ועדת זליכה והקוזאק שנגזל

עם צאת דו"ח זליכה לעולם, נשמעה זעקה קורעת לב מכיוונם של אותם גופים אשר גרפו עד כה רווחי עתק על גבו של הצרכן הישראלי. הכרוניקה המקומית הוצפה במיטב יחצני הדור, עיתונאים שהם עט להשכיר, "מומחים" ושאר מלחכי פינכה. הללו התייצבו דום למרגלות טייקוני הרכב ובקרשנדו מתוזמר היטב עלה לאוויר הפרק הבא בתוכנית הריאליטי הטובה בעיר – הקוזאק שניגזל.

בעיתון כלכלי מכובד נכתב מאמר רחב יריעה אשר באיבחת חרב מנתץ הכותב אחת לאחת את מסקנות ועדת זליכה תוך שימוש באמירות מזלזלות, בוטות וללא כל סימוכין.

מונחים ומושגים כמו "כשל", "מקורות מידע דלים", "שכתוב ההיסטוריה" ועוד כהנה וכהנה עשויים להעלות במוחו של הקורא, אשר אינו מתמצא בנבכי ענף הרכב, הרהורים נוגים אודות הניסיון המתמשך והכן של שר התחבורה להביא את ענף הרכב לרמה המתבקשת במאה ה- 21 ולהשוות את תנאי השוק הישראלי למה שנהוג בעולם הרחב.

במקום אחר יבחין הקורא בניסיון לבטל את יו"ר הועדה תוך לעג וזלזול באנשי האקדמיה! וכי מה פסול באנשי אקדמיה? האם פרופסור למנהל עסקים שהוא גם רו"ח, מרצה מרתק ומוערך ואף בילה מספר שנים בשירות המדינה אין לו היכולת לבור את המוץ מן התבן? האם יש לזלזל ביכולתו לאסוף מידע, לנתחו, לשאול את השאלות הנכונות ולהסיק את מסקנותיו? ועדות חקירה מכובדות קמו במדינת ישראל במרוצת השנים ובראשן עמדו דמויות מכובדות ללא קשר לחומר או לארגון אותו נדרשו לבדוק.

לצורך ניגוח הדו"ח וכותבו, מגוייס אף הפולקלור העממי. ניסוח כגון "למרבה הצער, תיאוריות אקדמיות נוטות לעתים קרובות לייצר תוצאות לא עקביות כאשר הן בוחנות סיטואציות ונתונים בעולם האמיתי…". וואו!איזו כתיבה עיתונאית מעמיקה.

זלזול, שאט נפש, הגחכה, כל אלה מגוייסים השכם והערב לצורך אותו קונצרט. נימה מזלזלת של "פקידים" אשר אינם יודעים מימינם ומשמאלם, עשויה לשכנע את הקורא בבורותם של חברי הועדה. מלכתחילה, עשרה קבין של חוכמה ירדו אך ורק על קודקודם של שולפי העט.

אך מה לעשות, לפחות שני "פקידים", עוזי יצחקי (אז, סמנכ"ל בכיר, כיום מנכ"ל משרד התחבורה) ואינג' אבנר פלור, מוכרים וידועים בענף הרכב כאנשי מקצוע ללא משוא פנים אשר נלחמים כאריות מול לחצים המופעלים עליהם השכם והערב. מעליהם, שר התחבורה מר ישראל כץ, אשר אינו מניח ליבואני הרכב "לעבוד" עליו ונלחם בחורמה מול קריאות השבר של הקוזאק שנגזל (ועדת הכלכלה – פתיחת שוק ייבוא הרכב לתחרות 15/02/2010).

נימוק כמו "… דורות של ממונים על הגבלים עסקיים, שרי תחבורה ושרי תמ"ת ואוצר לא הגיעו למסקנות שהובילו לפסיקות כה נחרצות", לוקה בטעות (או שמא הטעייה) חמורה. דווקא גופים אלה ובראשם הממונה על ההגבלים העסקיים, נתנו בעבר את דעתם על המבנה הריכוזי של ענף הרכב.

מכיוון אחר נשמעה טענה כי לוועדה אין את הנתונים האמיתיים והכלים על מנת לעסוק בסוגיה. כאן כבר עולה הספק בנכונות הדוחות והנתונים שהובאו לידיעת הוועדה. האם הדוחות מפוברקים? ספק רב. האם כלל צריך דוחות על מנת להבין את אחיזתם הטורפנית של יבואני הרכב בצווארו של הנהג הישראלי?

הזלזול הזדוני בעבודת הועדה, בעומד בראשה ובחבריה מחפיר עד מאד. כל מי שבקי בענף, יאשר כי הנתונים והממצאים כולם נכונים או לפחות קרובים למציאות אשר הוגדרה היטב בדבריו של זליכה – מונופול ואוליגופול. חזקה על פרופ' זליכה ואנשי הועדה שכתבו את אשר כתבו על סמך נתונים בדוקים ועדויות של אנשים שהעידו בפני הועדה.

במקום אחר אף נקבע כי "כל אנליסט מתחיל יודע שלמספרי המכירות ולנתחי השוק היבשים אין הרבה ערך" – זו קביעה חסרת ערך. כל ניתוח אנאליסטי דווקא מבוסס על מספרים ונתונים.

עיתונאים אחרים אף חסים על יבואני הרכב ומצרים על הירידה ברווחיות עקב שערי המטבע המשתנים. מצחיק עד דמעות! הדבר היחיד היציב במזרח התיכון הוא מחירי המכוניות בישראל. מעקב אחר תנודות מחירי המט"ח בשבע השנים האחרונות והשוואה מול מחירי הרכב מגלה ממצא מעניין –  המט"ח יורד ומחיר המכוניות נשאר בעינו. להסביר את המחיר "האמיתי" של המכוניות בעזרת מבצעי המכירות זו בדיחה! מבצעי המכירות הפכו לעלה תאנה למחירים פיקטיביים מראש אשר נוקבים יבואני הרכב.

ולא נגענו עדיין בפיקציה הגדולה מכולן: מחירון המכוניות המשומשות.

התקפה חזיתית מתחוללת מול המלצת הועדה לפרק את הקבוצות המחזיקות בנתח שוק שמעל ל-8%. אך דווקא כאן היטיב זליכה עם היבואנים. במקום להפריד בין היבואן למשווק (Dealer – כפי שקיים במדינות אחרות), השאיר זליכה את השלל בידיהם של יבואני הרכב: היבוא, המכירה, הטיפולים, החלפים ותימחור שרשרת המזון הבולענית הזו.

 לסיכום, משק הרכב, אשר משרת את רוב הציבור בארץ, סובל מסימפטומים הדומים לשאר הענפים במשק הישראלי ומאופיין בעיקר בשליטתם של גופים כלכליים רבי עוצמה אשר מכתיבים רמות מחירים אשר אין דומות להן בעולם.

הסערה הציבורית בחודשים האחרונים מדגישה את המציאות בה נדרש האזרח הישראלי לשלם מחירים גבוהים ביותר עבור שירותים ומוצרים אשר בארצות המערב מחיר אותם המוצרים נמוך בעשרות אחוזים.

טוב עשה שר התחבורה בהחלטתו למנות ועדה אשר תבדוק את ענף הרכב בארץ ובחירתו בפרופ' ירון זליכה לעמוד בראש הוועדה היא בחירה מצוינת ואמיצה.

כל ניסיון ללעוג, להכפיש ולזלזל בוועדה, בחבריה, במסקנותיה ובשר אשר מינה אותה, הינו ניסיון לזרות חול בעיני הציבור, להעצים את רווחי יבואני הרכב, להנציח את המצב הקיים ועל כן יש לדחותו על הסף.

השארת תגובה

מתויק תחת דין וחשבון